המלחמה בעזה – נקודת שפל חדשה ביחסי רוסיה-ישראל

העמדה העוינת של רוסיה במלחמה נגד החאמס מחזקת את שיוכה של ישראל למחנה המערבי, אך אין צורך לאמץ גישה לעומתית למוסקבה.

מאז תחילת המלחמה בעזה דוברים רוסיים רשמיים נמנעים מלהוקיע את חמאס ומקפידים, ככלל, על אמירות כלליות המשוות בין “שני הצדדים”. הפרשנים הממסדיים והרשתות החברתיות הרוסיות מאמצים קו אנטי-ישראלי מובהק.

הנשיא פוטין אימץ את הנרטיב הפלסטיני, מסביר את ההתפרצות הנוכחית כתוצאה של “מדיניות ההתנחלות” ושל הימנעותה של ישראל לאורך עשורים מלספק פתרון פוליטי לבעיה הפלסטינית, וטוען ש”תחושת חוסר צדק בלתי רגיל ביחס לכך, מקננת בליבו של כל מוסלמי”. פוטין ורוסיה הרשמית מאשימים את ארה”ב באחריות למשבר בגלל השתלטותה על תהליך השלום הישראלי-פלסטיני בעשורים האחרונים, ובמשתמע, דחיקת רוסיה מתוכו. הם מבקרים את הגיבוי האמריקני לישראל במהלך המלחמה בטענה שאין לתמוך בפתרונות כוחניים, אלא לפתוח במו”מ מדיני על פי החלטות האו”ם.

פוטין התייחס לסוגיה חמש פעמים במהלך השבוע הראשון למלחמה, ורק ב-12 באוקטובר, בפעם החמישית, “תיקן” מעט את מסריו כשהודה שישראל נתקלה במתקפה חסרת תקדים באכזריותה ובהיקפה, והכיר בזכותה להגנה עצמית. עם זאת, הוא נמנע שוב מלהתייחס למתקפה על עזה כאל תגובה למעשי חמאס. הוא הזהיר שהמצור הישראלי על עזה עלול להיות דומה למצור על לנינגראד בימי מלחמת העולם השנייה. כוונתו למצור בן 900 הימים (1941–1943) של הצבא הנאצי על העיר, שהביא למותם של 600,000 עד 1.5 מיליון איש (על פי הערכות שונות), ונחשב לאחד הפשעים החמורים ביותר של הנאצים בהיסטוריוגרפיה הרוסית. לקח לפוטין 9 ימים לבטא השתתפות בצער על מות האזרחים הישראלים, בשיחה (16 באוקטובר) עם ראש הממשלה נתניהו, כחלק מסבב של 5 שיחות (באותו יום שוחח עם מנהיגי סוריה, איראן, מצרים והרשות הפלסטינית).

משרד החוץ הרוסי מקיים מתחילת המלחמה פעילות דיפלומטית נמרצת, בעיקר מול מדינות מוסלמיות. באף אחת מעשרות ההודעות לתקשורת שהוציא לא נכללה הוקעת חמאס או הכרה בייחודיות ובחומרת הפגיעה בישראל. במקום זאת, המשרד קרא לממש את החלטות האו”ם ולחזור לאלתר למשא ומתן ישראלי-פלסטיני, גינה את התפקיד האמריקני, לעג לתמיכה המערבית בישראל, והאשים שנשק מערבי מאוקראינה זלג לחמאס. רוסיה גם מונעת את הוקעת חמאס במועצת הביטחון של האו”ם.

בכירי חמאס, מוסא אבו-מרזוק ועלי בארכה, העידו שהם שומרים על קשר עם מוסקבה, ושמוסקבה העבירה לארגון מסר אוהד בעקבות התקיפה בעוטף עזה. רוסיה לא הכחישה זאת, וייתכן שסגן שר החוץ שלה, מיכאיל בוגדנוב, נועד בימים האחרונים עם בכירי הנהגת החוץ של החמאס בביקורו בקטר.

בה בעת, הטענות ברשתות החברתיות שרוסיה הייתה מעורבת בתכנון ובביצוע התקיפה של חמאס אינן אמינות. ראשית, במישור המדיני, קשרי חמאס-רוסיה נעדרים אינטימיות והתנהלו בצל חשדנות הארגון כלפי רוסיה לנוכח העובדה שבשנים האחרונות ניהלה מוסקבה קשרים חיוביים עם ישראל. שנית, במישור המבצעי – רוסיה, בניגוד לברה”מ, אינה נוהגת לחלק סיוע צבאי נרחב ללא רווח מיידי. חשוב מכך, קשה להאמין שחמאס היה יכול לשמור על סודיות התקיפה המתוכננת לו שיתף בה גורמים מחוץ לארגון. אפילו בכירי הזרוע המדינית של חמאס טענו שעודכנו רק לאחר תחילת התקיפה. עם זאת, ייתכן שנשק רוסי הגיע לעזה דרך גורם שלישי (למשל איראן), ופורסמו עדויות אמינות שחמאס נהג להלבין כספים דרך המערכת הפיננסית הרוסית.

בעוד שהגורמים הרשמיים הרוסיים מתאמצים להתנסח באופן “מאוזן” (התייחסות ל”שני הצדדים”, קריאה לשניהם להימנע מהסלמה או מפגיעה באזרחים וכדומה), הפרשנים הממסדיים והערוצים “הפטריוטיים” ברשתות החברתיות מאמצים קו אנטי-ישראלי גלוי. “שופרות תעמולה” מהדהדים דפי מסרים מהקרמלין, והעמידו את המלחמה במרכז הסיקור שלהם. סוכנות הידיעות הרוסית הרשמית RIA Novosti פרסמה (7–15 באוקטובר) יותר מ-2,300 כתבות על המלחמה (כשליש מהסיקור הכללי שלה), וייחדה לה יותר ממחצית ממאמרי הדעה היומיים. אחד מהם קבע שהמערב מעודד רצח עם של ישראל נגד הפלסטינים, והשווה את דברי ההנהגה בישראל בנוגע לתקיפות בעזה לברכתו של היטלר לכוחות הוורמאכט בטרם פלשו לברה”מ. פרשני הסוכנות צהלו שהמלחמה בעזה תסיח את הקשב של ארה”ב מהמלחמה באוקראינה, באופן שיסייע למוסקבה להנחיל תבוסה לקייב.

התועמלן ולדימיר סולוביוב, שמתגאה במוצאו היהודי (ובשל כך, כביכול, הינו בעל זכות מוסרית לבקר את ישראל), טען שפעולות צה”ל בעזה הן דוגמה לאכזריות לאזרחים, בשונה מצבא רוסיה, שאינו מרשה לעצמו לנקוט מהלכים דומים באוקראינה. מנהיג המחוז הרוסי צ’צ’ניה, רמזאן קדירוב, המשמש כאחד הדוברים הבולטים של רוסיה לעולם המוסלמי, הצהיר על תמיכת רוסיה בפלסטינים.

הרשתות החברתיות ברוסיה מלאות בתעמולה פרו-פלסטינית, לרבות כאלו הכוללות דברי בוז ולעג לעוצמתה הצבאית של ישראל, ומבטאות תחושה של פרשנים רבים שישראל שייכת למחנה האויבים של רוסיה, בעוד שאיראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס הם בעלי הברית. פרשנויות רבות מסתכלות על המלחמה בעזה דרך פריזמה של מאבק בין ציוויליזציות, כשרוסיה, סין והמוסלמים נאבקים במערב, המיוצג על ידי ישראל. בערוצים אלה ובתקשורת המסורתית מופיעות התייחסויות וקריקטורות אנטישמיות.

סיכום

בעשור האחרון עמד הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשולי סדר היום הרוסי. מוסקבה השלימה (יחד עם המעצמות האחרות) עם המבוי הסתום בתהליך המדיני, ונמנעה מכל ביקורת כלפי ישראל אפילו במהלך מבצעים צבאיים גדולים בעזה וביהודה ושומרון.

העמדה העוינת לישראל מצד הקרמלין נובעת בראש ובראשונה מהתחרות הגואה בין רוסיה לארה”ב ומהרצון לנצל את המשבר לחיזוק עמדתה של מוסקבה מול וושינגטון. הרוסים סבורים שהמלחמה במזה”ת מרחיקה את הקשב האמריקני-מערבי מהמלחמה באוקראינה, באופן שיסייע למוסקבה לשנות לטובתה את המאזן הצבאי שם. בשנתיים האחרונות מוסקבה מציגה את עצמה כמנהיגת “הרוב הגלובלי”, היינו המדינות הלא-מערביות, שנאבקות, כביכול, בנאו-קולוניאליזם המערבי. בדומה לסובייטים שזיהו שהתמיכה באש”ף מסייעת להם לגבש סדר יום משותף עם העולם השלישי, רוסיה של פוטין תומכת בחמאס ובפלסטינים בניסיון לשפר את תדמיתה בעיני מדינות מוסלמיות.

רוסיה חוששת שפעולה אמריקנית נחרצת בעד ישראל (והאפשרות להסכם הגנה אמריקני-סעודי-ישראלי) יובילו לשיקום מעמדה של וושינגטון בעיני מדינות המזרח התיכון. בנוסף, רוסיה מבטאת חשש מהתרחבות הלחימה, שעלולה לפגוע בשותפיה, איראן וחיזבאללה, ואף להחליש את האחיזה הרוסית בסוריה, אם משטר אסד ימצא עצמו מעורב בלחימה.

לצד השיקולים הגלובליים, העמדה הרוסית השלילית נובעת מהתגברות ניגודי אינטרסים בין מוסקבה לירושלים בשנות המלחמה באוקראינה. אומנם ישראל התאמצה שלא לנתק קשרים עם הקרמלין, אך “האינטימיות” שהייתה נוכחת ביחסים בין המדינות והמנהיגים לפני המלחמה באוקראינה נשחקה. למשל, מאז שובו של נתניהו ללשכת ראש הממשלה לא התקיימה אפילו שיחת טלפון אחת בין המנהיגים, עד אשר פוטין התקשר בימים האחרונים בניסיון להפגין פעלתנות דיפלומטית. גם ההתקרבות המואצת בין מוסקבה לטהראן, המגדירות כעת את היחסים ביניהן כ”שותפות אסטרטגית”, העכירה את אווירת היחסים הישראליים-רוסיים.

העמדה הרוסית הפומבית כלפי ישראל והמלחמה בעזה משקפת נקודת שפל היסטורית ביחסים בין המדינות. גישה כה עוינת לישראל ועטיפתה ברטוריקה אנטי-מערבית על ידי מערך התעמולה הרוסי הממסדי לא נראו במוסקבה מאז שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, כשהתעמולה הסובייטית שילבה עוינות לציונות לתוך המסד האידאולוגי הקומוניסטי.

מסרים רוסיים רבים בימים האחרונים עולים בקנה אחד עם מאפייני “האנטישמיות המודרנית” – ערבוב בין ישראל לבין היהודים, והאשמתם בכל חטא אפשרי, לרבות השוואתם לגרמניה הנאצית. מסרים אלה מתווספים ל”סימנים מעידים” נוספים על שובה של אנטישמיות ממלכתית רוסית, בדומה לתקופה הסובייטית. פוטין מדגיש את סובלנותה של רוסיה לקבוצות אתניות שונות, ומתהדר בחברים יהודים, אולם בחודשים האחרונים הוא ביזה בפומבי דמויות יהודיות אופוזיציוניות. הקו שפוטין אימץ במשבר הנוכחי, והשוואת המלחמה בעזה למצור על לנינגרד, הם עדות לתפנית לרעה ביחסו לישראל.

בראייה קדימה, הפער הבולט בין הגיבוי האמריקני האיתן לישראל לבין העמדה הרוסית הפוגענית מראים לירושלים שההזדמנויות הגלומות בקשריה עם מוסקבה פוחתות. יכולתה של רוסיה למלא תפקיד מדיני משמעותי במהלך המלחמה הנוכחית מוגבלת. השפעתה הישירה על חמאס וחיזבאללה – קרובה לאפס. יחסי ישראל-רוסיה לאורך המלחמה צפויים להיות מתוחים, אך אין צורך שישראל תהפוך אותם ללעומתיים. גם אם הרוסים לא יסייעו, עדיף שיפריעו כמה שפחות.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / Russian Look / Kremlin Pool